אחרי 20 שנה. לזכרם.

31/05/2006 16:31:47

נמרוד בוקר, שכל מספר חברים בפרק זמן קצרצר. שילוב של הורות טריה, ואובססיה לראות האם כוחותינו שבו בשלום בכל שבת, הביאה אותו לבחון מחדש את היחס שלו לרכיבות על הקצה. מבחן אמצע הדרך למוח ולרגש לאחר 20 שנות רכיבה.

נמרוד בוקר


השנה ימלאו לי עשרים שנות רכיבה על אופנועים. עשרים שנה של רכיבה אם לצורך פרנסה, (שלוש שנים כשליח) ובעיקר וביתר שאת, לשם ההנאה.

בימים שאני יוצא לרכב והכל מתחבר לרכיבה מושלמת (מבחינתי) - ויש כאלו ימים, אני מקבל אנרגיות שמשאירות אותי שמח ימים ארוכים אחרי הרכיבה לתוך השבוע.

בכל אותן שנים לא היה לי ספק באשר לתחביב שבחרתי. צניחות שחוויתי בצבא ובאזרחות היו מרגשות, אבל לא מתגמלות כמו רכיבה. בטח לא צלילות ברחבי העולם, שלבסוף החלטתי שהן משעממות ופסקתי מהן לחלוטין. גם לא יום קרב טוב בתקופת האיגרוף התאילנדי, נתנה לי להרגיש כ"כ טוב כמו אחרי יום רכיבה. 

"כמו שאני מסיים את השיחה, אישתי נתנה לי לראות פן אחר של הרכיבה שממש לא הייתי מודע לו. או שהדחקתי אותו היטב, כמו שרק אני יודע לעשות. "תאר לך שעכשיו אני יושבת פה ומאכילה את דנה, ועכשיו, הרגע, כמו שאנחנו יושבות פה ועוד לא הספקנו להתעורר דופקים לי בדלת ומודיעים לי שכבר לא תחזור הביתה. מה אני עושה עם זה?! מאיפה אני מביאה את הגופה שלך? איך אני עם הקטנה צריכה לארגן לך לוויה? ומצבה? מאיפה מביאים? ומודעות? ושבעה? איפה? אצל אמא שלך שלא ראית 9 שנים? ואח"כ? ילדה יתומה? זה מה שאתה רוצה בשבילה? שתהיה מהבחורות האילו שכל החיים שלהן הן מתוסבכות כי לא היה אבא בבית? אתה בכלל קולט מה אתה עושה כשאתה יוצא לרכב?" לא בעתיד הרחוק, עכשיו! עכשיו תיכנס לסרט!

לכן אולי לא הסתכלתי אחורה כדי לבדוק כמה הון שפכתי על התחביב, כמה כסף יכול היה להיות לי אלמלא שנות הרכיבה הללו שלכל רוכב ידועה עלותו האמיתית. גם לא המרפק המרוסקת והמוגבלת, לא הכתף הקצרה יותר מהשניה, ובטח לא הקרסול המעוך גרמו לי לעבור לתחביב פחות מרסק עצמות, ברידג' נניח. אבל בזמן האחרון הכיוון משתנה, הפקפוקים עולים ומתגברים, ולמעשה, אפילו ניסיתי באמת ובתמים לחדול מלעסוק בתחביב זה, לראשונה מזה עשרים שנה. וממש התכוונתי לכך.

ועדיין, קשה לי לשים את האצבע איפה הכל התחיל.

יכול להיות שזה היה לפני שבעה חודשים, כששמעתי ברדיו על רוכב שנפגע בבית ג'וברין. היה יום מעונן ואני נשארתי בבית. בערב הגיע אלי עמית ויחד שמענו על זוג רוכבים שנפגע ע"י רכב ליד אליקים ושהמורכבת נהרגה. תאונה קשה ומזעזעת. זוג צעיר בתחילת דרכם, רכב פוגע מאחור, וסוף הסיפור. בנוסף, שמענו שוב על התאונה בבית ג'וברין.שאלנו את עצמנו מי נפגע שם. כרוכב שכל עולם הדו"ג שלו מתמצה ברכיבה בכביש הזה, התאונה הזו יותר משכה את תשומת ליבי. עלה שמו של ת. כבדיחה, השערה, לא יותר. למחרת למרבה הזוועה והצער הסתבר שצדקנו. ת. יצא לרכיבה ובאחד מעיקולי הדרך איבד את הפרונט. התוצאות היו קטסטרופאליות. ת. איבד את רגלו בקטיעה מלאה במקום, שבר את המפרקת, ריסק את הלסת ועדיין חסר תחושה מלאה ביד ימין. אם לא מ. חבר הפורום של תפוז שעבר במקום, ובתושייתו הצליח לשים על ת. חוסם עורקים, ת. היה מדמם על הכביש למוות. אני מכיר את ת. כאמור, חבר של עמית, כשאנחנו נפגשים תמיד אנחנו מברכים אחד את השני לשלום ומחליפים רשמים אם יש זמן. ת. הוא בחור לתפארת. יפה, אינטלגנט, סימפטי, כיף לי לראות אותו מדי פעם על אם הדרך, בין אם בתחנת הדלק בבית ג'וברין או בבר בהר. הלכתי לראות אותו בבית החולים. חוויה שמומלצת לכל אופנוען כדי להעריך את מה שהוענק לנו ונראה כ"כ טריוויאלי: חופש התנועה. היכולת לדבר, לתקשר. ת. בחור צעיר, בסה"כ בן 28, עוסק בצניחה חופשית, מרותק למיטה. בהכרה, עם מכשיר נשימה. פאק בנאדם, מכשיר הנשמה לאדם בהכרה נראה לי סוף הדרך מבחינת הסבל. הוא מתקשר בעזרת לוח המורכב מהא"ב ו"מדבר" באמצעותו. מראה שמעורר אותך להבין שלרכיבה יש מחיר והמחיר הזה עלול לפעמים להיות ממש לא פשוט. אני משתדל לבקרו בכל פעם שאני מגיע לתל השומר, ואני לצערי מגיע אחת לחודשיים. עקומת ההחלמה של ת. מעוררת הערצה, ולדבריו תוך שנה הוא מתכנן להיות על הגריד של הסופרמוטו. יותר בטוח...

אולי זה קרה כשראיתי את אולג מוטל ללא רוח לצד הכביש?? אולג. עם אופנוע זהה לשלי ועם חיוך מקסים ואישיות ידידותית. מכונאי מוכשר מבית סטאר סייקל. הוא הצטרף אלינו לרכיבות כשהיינו שם, מודע ליכולתו ורוכב בקצב שהתאים לו ולא לאחרים.. לא ניסה להיות גיבור ולא הכניס את עצמו לדינאמיקות של "נתתי להוא בראש או עקפתי את הזה על כך וכך".

שבת אחת לפני ארבעה חודשים נפגשנו בבית ג'וברין ואולג הצטרף אלינו. אחרי כמה סשנים הבטן התחילה לקרקר ושמנו פעמינו ברכיבה "מנהלתית" לבר בהר. נהנינו מהישיבה שם. אולג ישב בראש השולחן נהנה מהדחקות והשטויות שהוחלפו שם.

אחרי זמן מה התארגנו רוב יושבי השולחן לרדת לבר גיורא.

כביש בר גיורא מתועב בעיני. פניות על פניות עיוורות ברדיוסים שנותנים לך לצלול פנימה במהירויות שבין 80 ל- 170-180 קמ"ש על הסליידר בלי שמץ של מושג מי או מה יבוא ממול. רכבתי שם לפני שנים עד שיום אחד הגיחו ממול שתי מכוניות שלא השאירו לנו מקום על הכביש. גורן רכב לפני ועם הכתף השמאלית שבר את המראה של הרכב העוקף. עצרנו בצד הדרך די אפורים ומעורערים. נשבענו לא "להתגרזן" על הכביש הזה יותר. גורן כבר מזמן חזר לרכב שם על אופנוע הרבה יותר חזק, חד וממוקד, אני עדיין מקיים את ההבטחה. כשאולג שאל אם אני מצטרף "למטה", עניתי שלא, אני נשאר פה, אני מפחד מהכביש הזה. "מפחד?! אתה? אתה צוחק עלי". "מת מפחד" עניתי.

נשארתי על השולחן עם אביעד, הבן של רמי. הוא עכשיו השתחרר מהצבא וחוסך ל- R6. לא רוצה לעבור את השלב של ה- GS. רוצה ישר את הקצה. נשארנו לשבת שם לסגור חשבון ולדסקס על אופנועים. עוד לפני שהמלצרית הגיעה עם העודף הטלפון מצלצל ע. על הקו: "נמרוד בוא תגיע מהר, אולג התפוצץ לנו פה ואנחנו צריכים עזרה בהחייאה"...

כשהגענו אביעד ואני למטה העסק היה כבר די גמור. אולג שכב על הכביש והחובשים של מד"א עשו ככל יכולתם להחזיר לאולג את הדופק. ראיתי לא פעם החייאות, גם עשיתי אחת בעצמי, ולפי תנועת בית החזה שלו הבנתי שלא יהיה פה נס. כשהתחילו הרספרציות ארזתי את עצמי והתרחקתי משם. רכבתי על 120 כל הדרך כשבכביש מס' 1 האטה לידי ניידת והשוטרים בה סימנו לי לתת ווילי... הלוויה היתה מהיותר עצובות שראיתי. אולג היה מרחק של כמה חודשים מחתונה, יתום מאם ומפרנס את אביו העולה החדש בעצמו. (אולג נהרג ברכיבה מנהלתית כשג'יפ שבא בנתיב ממול סטה אל נתיב עפר משמאלו, וחסם את הדרך לאולג שהתנגש בו. ע"ש).

אביעד נכון לעכשיו לא רוצה אופנוע. סידרי העדיפויות שלו השתנו.

כמה חודשים לפני כן הצטרף אלינו לבית ג'וברין רוכב חדש ולא מוכר לנו. הוא הגיע על R1000 אדום, ורכב עם הילדים הגדולים ישר מההתחלה. בתחנת הדלק, כשהוריד את הקסדה התגלה בחור ג'ינג'י צעיר ומאד מאד סימפטי. את ההערות שהיו לנו על אופן הרכיבה שלו הוא קיבל (להפתעתי) בעניין וביקש לצאת איתו להדגמה בענייני תנוחת גוף ורכיבה חלקה. את נושא המהירות לא הצלחנו לתקן. הוא רכב מהר, מהר מאד אפילו, אבל לפחות הרגשנו שהוא קיבל קצת יותר כלים להישאר על המושב. שמו היה עידו, והתברר שהוא היה הבעלים של מוסך אופנועים בראשון לציון. גם אצלו כמו אצלנו, אופנועים היו עיניין אמוציונלי לחלוטין שמילא את כל עולמו, והוא אפילו מצא פרנסתו בו. לקח לנו זמן קצר מאד להתחבר איתו, ודי מהר הוא הפך לחלק מחבורת הרכיבה שלנו. כשהחורף הגיע, הפכנו את ביתו למקום המפגש השבועי שלנו. כמעט כל יום חמישי אצלו בבית, פיצות, בירות, ועוד כמה דברים טובים. עידו התגלה כחמד של בחור, עם גישה טבעית לאנשים ויכולת חיבור מצויינת. היה כייף להגיע אליו הביתה, לשבת ולדבר על אופנועים וגם על דברים אחרים. גם הגעה אליו למוסך באמצע היום בלי הודעה מראש היתה נענית בכוס קפה ויחס טוב. עידו החליף עם הזמן את האופנוע שלו ל R 1000 חדש יותר, אבל המהירות לא ירדה, למרות שהיו לו קשיי הסתגלות לאופנוע.

שבוע לפני שצפריר נהרג הצטרפתי לא. לרכיבה בכביש סדומרד. א., ששולט בכל מכמני הכביש שליטה מוחלטת, דיבר איתי לא פעם על להצטרף אליו לרכיבה שם. תמיד דחיתי אותו בטענות שונות, כולן נכונות לדידי. חם שם מדי. עד שאני מגיע לשם אין לי כבר כוח לרכב, שלא לדבר על לחזור. ומעל לכל, אני אף פעם לא מצליח ללמוד את הכביש הזה. אין מה לעשות, כדי להכיר את הכביש הזה היטב על מנת להגיע לרמת רכיבה בטוחה, אתה חייב "לשבת" שם שבת אחרי שבת במשך חודשים ארוכים. יש האומרים שלכביש הזה 127 פניות מכל הסוגים, אני לא ספרתי. חלקן נפתחות ליציאה במהירויות של מעל למאתיים עדיין על הסליידר, חלקן נסגרות עליך כמו עניבת חנק, מכריחות אותך לשנות קו או מהירות באמצע הפניה. חלק מהפניות חלקות, חלקן מלאות מהמורות, גורמות לך לסיים בלימה ולהיכנס לפניה לפני שהבולמים נרגעו והאופנוע "התיישב" על הכביש. לא בשבילי.

לבסוף, לאחר הפצרות מרובות, ביום שישי אחד החלטתי להיענות להזמנתו של א. ולהצטרף לרכיבה במקום.

החוויה היתה באמת מרגשת. שב מאחוריו, שים לב טוב מה הוא מסמן לך, ואתה לוקח את הכביש הרבה יותר מהר ממה שהיית מסוגל עד עכשיו, ללא בלימות היסטריות, ונקי ממצבים שגורמים לך לשחרר זיעה של פחד לתוך החליפה. זו באמת היתה אחת מחוויות הרכיבה היותר טובות שהיו לי בשנים האחרונות.

באותו יום שישי הכרתי את צפריר. צפריר היה מחבריו של א., וכמו א., גם הוא היה נוהג להגיע לסדומרד כשהאופנוע רתום לנגרר, בנהיגה ברכב. חשיבה ספורטיבית ובטוחה שאני מכיר מימי הרכיבה שלי בחו"ל. אתה גם מגיע די רענן למקום וגם נמנע מהסכנות שיש לכביש הציבורי להציע.

קבענו להיפגש שוב שבת אחרי כן, אבל לא הצלחתי להתעורר בזמן. כשהרמתי טלפון כדי לברר אם יש מצב להגיע, נודע לי שצפריר נהרג. ש. שרכב אחריו סיפר שהוא ניסה לתקן את הקו באמצע הפניה, דבר שהוביל לאובדן הקידמי ולפגיעה בבולדרים הפזורים מחוץ לפניה. הוא נהרג במקום, וכמו אולג, לא סבל. אח"כ נודע לי שהוא השאיר אחריו ארבעה ילדים. באותה רכיבה עידו קיבל את איתות האזהרה שלו. ביציאה מתחנת הדלק הוא לחץ קצת חזק מדי, הצמיג איבד אחיזה, וכשהאחיזה חזרה, עידו עף בהיי סייד לשוליים. קצת נזק לאופנוע ולאגו, לא יותר.

כמו שאני מסיים את השיחה, אישתי שישבה לידי והאזינה, תוך כדי האכלת הילדה, נתנה לי לראות פן אחר של הרכיבה שממש לא הייתי מודע לו. או שהדחקתי או היטב, כמו שרק אני יודע לעשות. "תאר לך שעכשיו אני יושבת פה ומאכילה את דנה, ועכשיו, הרגע, כמו שאנחנו יושבות פה ועוד לא הספקנו להתעורר דופקים לי בדלת ומודיעים לי שכבר לא תחזור הביתה. מה אני עושה עם זה?! לא בעתיד הרחוק, עכשיו! עכשיו תיכנס לסרט!

מה אני עושה?! מאיפה אני מביאה את הגופה שלך? איך אני עם הקטנה צריכה לארגן לך לוויה? ומצבה? מאיפה מביאים? ומודעות? ושבעה? איפה? אצל אמא שלך שלא ראית 9 שנים? ואח"כ? ילדה יתומה? זה מה שאתה רוצה בשבילה? שתהיה מהבחורות האילו שכל החיים שלהן הן מתוסבכות כי לא היה אבא בבית? אתה בכלל קולט מה אתה עושה כשאתה יוצא לרכב?"

ת'אמת? לא ממש.

אני זוכר שכשדנה נולדה לפני שנה שאלתי את עצמי איך ארכב מעכשיו. יש מישהי שממש צריכה אותי בבית. אם יקרה לי משהוא תמיד חשבתי, אשתי תתאושש, תאסוף את עצמה ותמשיך הלאה. אחרי כך וכך שנים אראה לה כזיכרון רחוק, מישהו שהיה ואיננו. בערך כמו אותם חברים שנהרגו לנו לפני עשרים ומשו שנים בכל השנתיים המסויטות ההן בלבנון. בהתחלה ההלם היה גדול, הלוויות המרגשות, הדיבורים באוהל, אבל היום? תכלס? נזכרים בהם לכמה רגעים בימי הזיכרון וממשיכים הלאה. לא כך המצב לילדיך. הם תמיד יחפשו אותך, ירצו לזכור אותך וללמוד עליך ובעצמם משמשים כאנדרטה שלך.

אבל כל המחשבות הללו התפוגגו להם באותה פעם הראשונה שרכבתי כאבא, במקום שבשחצנותנו אנחנו מגדירים כ"מגרש המשחקים" שלנו. האדרנלין והאגו העיפו ממני את כל המחשבות הללו, והמהירות לא ירדה לרגל שינוי הסטטוס לאבא. להיפך, היא רק גדלה. גם החלפת האופנוע לחזק יותר, ממוקד וחד יותר לא הקהתה את הקצה. אם חשבתי לי שמעבר לנפח ליטר יצריך ממני תקופת הסתגלות של כמה חודשים וימתן אותי לפחות לתקופה מסוימת. אז אחרי שניים שלושה "סשנים" בבית ג'וברין התברר לי שטעיתי. הכיף הגדול כל כך של לרכב מהר וחזק, לגבינו הוא הכיף האולטימטיבי. אבל באיזה מחיר?

התגובה הזו של האישה פגעה הפעם יותר חזק מכל התגובות המוכרות לכולכם, ששמעתם לא פעם מבני משפחותיכם, וחבריכם לאורך השנים. וכל אופנוען מכיר את ההטפות הללו.

הפעם זה היה שונה. השיחה הזו הציפה דברים רבים שלא רציתי להודות בהם ולא חשבתי עם עצמי עליהם. כל חברי לרכיבה הם אבות לילדים. רמי, רוני, ערן, דני, קובי, יקי, ולאחרונה גם יוסיג. (והרשימה מתארכת). מפרנסים באמצע החיים שהאופנוע משמש להם כהנאת חיים מיוחדת שמביאה רמות של אושר שלא קיימות ביום יום.

אבל כמה שנדחיק את זה העובדה היא שאנחנו עוסקים בתחביב שברגע אחד יכול להשאיר אותנו מפורקים בכסא גלגלים עם שיקום של חודשים ארוכים בבית חולים, או את ילדינו יתומים. תוצאות לא פשוטות ומחיר די גבוה למשהו שהוא בשורה התחתונה רק תחביב.

ואז עידו נהרג.

באותה שבת, העדפתי להישאר בבית. המוות של צפריר והשיחה עם האישה די הכהו את הצורך הבלתי מתפשר לצאת בכל שבת לרכיבה. ניסיתי ואני עדיין מנסה לתת יותר זמן איכות לילדה. בשעה עשר וחצי רמי מתקשר. איכשהו, ידעתי שאת השיחה הזו אני לא אשכח. ראבאק, עשר וחצי בבוקר, רמי על הקו? טוב זה לא יכול להיות.

"תה שומע? עידו התרסק לנו עכשיו. תתארגן ותגיע לביה"ח. הצלחנו לשכנע את האמבולנס לקחת אותו להדסה עין כרם ולא לברזילי. "

אספתי את דניאל, שותפו לעסק וחבר טוב שלו, ואת זוגתו של עידו לחיים. סיפרנו לה שעידו נפגע בתאונה, והוא בבית החולים, ונוסעים לבקר אותו ואולי להחזיר אותו הביתה. חדר הטראומה הוא חדר גדול. גדול מאד אפילו. עידו שכב במרכזו ללא הכרה, מחובר למכשירים ומוניטורים שונים. לרגע הייתי בטוח שנקלעתי לסצינה מסרט או מסיוט, אבל הפעם זה היה אמיתי, וכואב. מאד.

לפי הערכים שהופיעו על הצגים נכנסתי למצב רוח אופטימי. אבל כפי שהאחות שם אמרה לי כששאלתי אותה, עם התרופות הנכונות, ניתן להגיע לכל רמה של לחץ דם ודופק. השאלה היא מה קורה עם המוח שם היתה הפגיעה הקשה, וכרגע הוא לא מראה סימני חיים.

בינתיים התאספו כל החברים שמבלים יחד אצל עידו בימי חמישי בערב ורוכבים יחדיו. הרופאים נכנסו ויצאו מהחדר, מבהירים שהמצב לא סימפטי ודרשו במפגיע שההורים יגיעו. אחרי כמה שעות הוריו ואחיותיו הגיעו והרופאים הסבירו להם את חומרת המצב. דמיינתי לעצמי באותו רגע את משפחתי במקומם. מקבלים ידיעה מרה כזו. לא ממש הביא לי את החשק לחזור לרכב.

הרופאים החליטו לתת למוח 48 שעות לתת סימן. אם זה יקרה, הם אמרו, נעשה כל שביכולתנו להביאו למצב של צמח. אם לא, לא יהיה מנוס מניתוקו מהמכשירים.

איזה ידיעה זו לקבל כששתי האפשרויות לא טומנות בחובן שום תקווה?

אחה"צ יצאנו הביתה, רק כדי לשוב לשם בערב ע"פ בקשת הוריו. עידו שכב במיטה, ולמעט חבורה גדולה בצד ראשו הוא נראה שלם. נפרדנו ממנו לשלום.

יומיים אח"כ עידו נותק מהמכונות ואבריו נתרמו לשבעה אנשים שונים.

ניסינו לנחם, להיות עם משפחתו של עידו ברגעיה הקשים. הורים נפלאים יש לו, משפחה מלוכדת וחמה. הלוויה אומרת המון לא רק על המת אלא גם על משפחתו. ובלוויה של עידו היו מאות על מאות של אנשים שבאו להיות עם משפחתו. אבל ברור שהתא המשפחתי הזה לא יחזור למה שהוא היה לפני עשר בבוקר באותה שבת.

האירוע הזה, יותר מכל האחרים, שבר אצל רבים מאיתנו משהוא ביחס לאופנועים. רוב חברי לקבוצת הרכיבה רוכבים הרבה יותר מעשר שנים, חלקם מזוהים יותר עם רכיבה מאשר כל דבר אחר. אבל האירועים המתוארים פה בסמיכות זמנים כזו, בקרבה רגשית כזו, עימתו אותנו עם המחיר היקר מדי שלעיתים גובה התחביב הזה. והמחיר הגבוה יותר שמשלמות המשפחות. הם אפילו לא חטאו, בד"כ ניסו ומנסים להראות לנו את אותם הדברים שאנחנו קוברים בכזו יעילות כל שבת עם הכניסה לחליפת העור והקסדה.

האם אני יכול לתת למשפחתי לעבור את האודיסאה הזו? יכול להיות שאני כל כך אגואיסט שאני מונע ממשפחתי 3,000 ₪ כל חודש, שנים על שנים, גר בדירות שכורות ולא חולם על משכנתא, נסיעות לחו"ל (ולא, טורקיה זה לא חו"ל) ובסוף גם לא אהיה שם כשבתי תצטרך אותי??

אז כנראה שלמרבה הצער כן. העמדתי את האופנוע למכירה. חודש וחצי הוא שכב שם ללא מתעניינים. בזמן הזה ניסיתי ככל יכולתי לא לחשוב על אופנועים ורכיבה. רוב חברי מנסים גם הם למכור את האופנועים. חלקם, כמוני, ללא הצלחה. אחרי חודש וחצי, המחשבות גברו, חוסר השקט עלה. העצבנות הפכה ליותר תדירה, נדודי השינה תכפו. הוצאתי את האופנוע. חזרתי לרכב בשדות המוות. קצת יותר לאט אני מספר לעצמי.

כי אני, יכול לעבוד הכי טוב על עצמי. ולי, זה לא יקרה.



שליחת כתבה לחבר
תגובות גולשים    הוספת תגובה חדשה
1.עוזאחרי 20 שנה01/06/2006 08:37:33
מצמרר, אין מילים, כתיבה מרגשת, כמעט וירדו דמעות. זה כל מה שרציתי לומר, חומר למחשבה. כל הכבוד.
2.FUNGASחזק01/06/2006 12:42:05
חזק וישיר ופוגע בול במרכז הרך.
3..3R.01/06/2006 13:14:16
כי אני, יכול לעבוד הכי טוב על עצמי. ולי, זה לא יקרה. - בול פגיעה.
4.CBRאחרי 20שנה לזכרם01/06/2006 14:17:17
מרגש ,אך זו אמת וכל אחד יכול לקחת את זה לאיפה שהוא רוצה אך חשוב, לחשוב לפני !!שלא יתפוצץ לך בפנים!?
5.יחזקאלניסיון01/06/2006 15:03:55
כתבה יפה..אם היית קצת פחות "רוכב"ויותר אופנוען והחברים שלך היו יותר זהירים הכתבה הזאת הייתה נמנעת..ואתה היית נהנה מעוד המון שנים של רכיבה..אבל לא ,לא אתה ולא חברייך רוכבים דגולים ...תאמין לי פחות תדבר ופחות תשתחצן תוכל להיות אופנוען יותר טוב ...
6.דינגוליחזקאל01/06/2006 15:20:36
שיא הרגישות נשבר. כל הכבוד- הראית לכותב ש"הוא לא אופנוען". הבחור כותב את רגשותיו ואתה מנתח התנהגות. תתבייש. לכותב- תודה על הכתבה, למרות שהיה עדיף שלא היה צורך בה.
7.נינג'ה01/06/2006 16:23:40
כתבה מרגשת ועמוקה... קלעת בול לנקודה הרגישה אצל כל אופנוען. נתת לי חומר למחשבה, או יותר נכון - לגרום לי להתעמק בהרגשות היו לי עד עכשיו בקטע של "לי זה לא יקרה"... פשוט מדהים !
8.750Fכתבה יפה 01/06/2006 18:42:37
פרט לשיתוף של התחושות והרגשות של המחלה והתוצאות שלה לא התחברתי למשפט המסכם "לי זה לא יקרה" היות ואני לוקח בחשבון שזה כן עלול לקרות... רכבו במהירות ובזהירת.
9.פרופסור Rכ"כ נכון.01/06/2006 18:47:00
וכ"כ כואב כמה שזה נכון.
10.אספרגוסתעבור לשטח או לסופרמוטו01/06/2006 18:56:19
תעיף את הנבלה שלך כבר ותקנה CRF+עגלה ואפילו ישאר לך עודף לסט SM וכסף להדרכות וצמיגים לעונת מרוצים שלמה.
11.חזקאלדינגו היקר01/06/2006 20:19:55
"חייה בשביל לרכב רכב בשביל לחיות"גם לי נהרגו חברים עם אופנוע [אחד מהם ממש מולי] החברה האלו חושבים את עצמם ולנטינו רוסי...ואחרי זה מורחים לי כתבה של בכי ..תתבגרו ותרכבו בזהירות חג שמח.
12.Jack_R1יחזקאל היקר01/06/2006 23:43:33
לא התאפקתי. על בסיס מה אתה קורה לעצמך "אופנוען"? על בסיס זה שיש לך אופנוע? אם כך, ה"חבר'ה" מתאימים יופ. על בסיס זה שאתה רוכב במהירות מותרת, משתמש בו ככלי תחבורה נטו (או שמא כלי הנאה נטו, מן כיף כזה, לרכב על אופנוע בזמן הפנוי), או על בסיס מה?
13.Jack_R1המשך תגובה01/06/2006 23:44:35
ולמה אתה חושב שרכיבה ספורטיבית מהווה פחות "אופנוענות" מכל מטרה אחרת שאתה תציג? הבאת סטיגמות, שכחת שסטיגמות יכולות להכות בחזרה. הנה לדוגמא - לא רכבת רכיבה ספורטיבית? אין לך מושג בשליטה על אופנוע, אז על בסיס מה אתה קורא לעצמך אופנוען?
14.Jack_R1המשך תגובה01/06/2006 23:47:12
יש אופנועים שונים - לכולם יש מטרה, וגם לאופנועי ספורט. דיון של רכיבה ספורטיבית בכביש ציבורי - קשה, יש מלא סיכונים וזה אף פעם לא כמו במסלול בכל מקרה, אבל מי אתה שתקבע מלמעלה, ועל בסיס מה? מי הפך אותך ליותר חכם\צדיק ואת ה"אופנוענות" שלך ל"יותר אופנוענית"?
15.Jack_R1סיום תגובה01/06/2006 23:47:50
גישה ילדותית ולא בוגרת, לא לראות כמה צדדים של בעיה. למי אתה מטיף על בגרות? ודווקא התנפלת לאחד האנשים שאם היה מסלול בארץ, לא היית רואה אותם בכבישים. מציע לך לשקול את ההצעה האחרונה שלך בעצמך. ומה זה ההגבלה של 255 תוים..
16.ג'מבואחלה כתיבה02/06/2006 06:38:19
עכשיו בוא למרוצי הסופרמוטו או האנדורו - ימבה אדרנלין, ויופי של אקשן שיוציא ממך עוד טקסטים משובחים!
17.DRMANIAכואב02/06/2006 07:14:07
כואב כמה שהחיים שבריריים. ועם זאת...אי אפשר להפסיק לחיות. בכלל, להגיד "אני יכול לעבוד הכי טוב על עצמי" ניתן לומר על כל אספקט של החיים,לא?
18.DRMANIA02/06/2006 07:14:49
כל החיים בארץ מבוססים על העיקרון הזה...אז לפחות להנות מהדבר שאתה הכי אוהב.זה לא אנוכי,קוראים לזה "לחיות". התאונה הנוראית של לירן בתיה ז"ל מוכיחה כמה דק החבל שאנחנו הולכים עליו. סעו בזהירות
19.יחזקאללחבר ג'ק02/06/2006 07:38:21
ידידי,לי נולדה בת רק שלשום יש לי 3 ילדים ואני בן 42 ולרגע לא חשבתי שאני מפסיק לרכב זה בדמי זה אני אני חי את זה יום ולילה וזה לא איפיזודה חולפת בגלל משבר כזה או אחר "רכיבה ספורטיבית"?אתה רואה לאן זה מגיע....
20.גז ונעלםתעבור לרכב בשטח02/06/2006 15:38:37
צריך להיות אידיוט להמשיך לרכב רכיבה ספורטיבית על כביש ציבורי. שום דבר, גם לא חווית הרכיבה לא שווה את מה שאתה עלול להפסיד.
21.hazilr750אחחחחחחחחח...02/06/2006 19:47:33
מה אני אגיד לכם חברי הדו גלגליים , הלב חצוי ללא ספק, שניהיה בריאים אמן ...
22.tedys strmהזדהות עם דברי CBR ועם נימיץ02/06/2006 19:56:13
CBR בשורה אחת סיכמת הכי מדוייק שאפשר
23.ת. עצוב ומרגש02/06/2006 20:42:13
נמרוד בדר"כ מצחיק אותי בהודעות שלו בפורומים אבל הפעם הוא שוב גרם לי לחשוב אם כל זה היה שווה. אז במבט לאחור אני לא מתחרט על כלום. כלום. גרמתי להרבה חברים להסתכל שוב מה הם עושים בשבתות וחלק גם ירדו מאופנועים.
24.ת.עצוב ומרגש #202/06/2006 20:48:01
קיבלתי את "החיים" בחזרה בנס ואני רק בחצי דרך. וזה לא היה "מ." שעשה לי חוסם עורקים..לא שזה משנה. חבר הציל לי את החיים .
25.ת.עצוב ומרגש #302/06/2006 20:48:32
אני שומע עכשיו על חברים שיוצאים בבוקר לב"ג וקצת מצטמרר - אם הפגיעה שלי הייתה פחות קשה ומורכבת, הייתי חוזר לכביש הזה? לצעוק להם משהו ?! הם כולם יודעים ובאו לבקר אותי מספיק, כאן בבית חולים
26.ת.עצוב מרגש וחזק #402/06/2006 20:55:15
לסיכום בנאדם אני לא יודע איך אתה ממשיך לעשות את זה. אבל לגמרי מבין אותך..הייתי חי כל השבוע בשביל יום שבת. לומר לך לשנות דרכים זה דבילי. שמור על עצמך.. (אני)
27.Jackel1מדהים...02/06/2006 21:36:34
מדהים ונכון.... הגעתי בעצמי לאותה נקודת מפנה בחיים רק ש"הצלחתי" להפסיק לעבוד על עצמי !!! מקווה שגם אתה תצליח... וכל מי שטוען אחרת, פשוט משקר לעצמו וזהו !!!
28.נינג'הכואב הלב ומצמרר במיוחד02/06/2006 21:38:08
חבר'ה שחררו מעט מהאגו והגבריות הורידו מעט את היד מהמצערת ורכבו יותר לאט ובזהירות. בואו נחיה עם האופנוע ולא נמות איתו
29."הרפתקן"תודה מעומק התודעה והלב03/06/2006 12:53:06
היה קשה לקרוא,בודאי היה לך קשה כשאול ליצור את המסמך המצמרר. כולנו כל כך דומים כשהדם גועש (אדרנלין בעצם) ולא תמיד זוכרים למה ואיך יצאנו ממצב בלתי אפשרי,הנופלים לא רוצים שנלך בעקבותם. בואו נחכה עד שיוקם מסלול סלחני (וחוקי) כי בנפשנו הדבר.שוב תודה
30.Cheetahאותו סיפור שמות שונים04/06/2006 20:11:33
חבל שכל מי שחי את התחביב הזה ובעיקר לרוכבי הספורט יש את אותו סיפור רק עם שמות שונים מקומות שונים. אחרי החבר האחרון שנהרג - עודד. הפסקתי, חיכיתי מספיק ומכרתי את האופנוע - מספיק, אני אוהב לחיות כמו שמישהו אמר כאן, ומתכנן להמשיך בתחביב החיים עוד הרבה שנים.
31.יחזקאלקשקשנים31/08/2006 21:31:31
קשקשנים
32.valeאין חדש תחת השמש02/10/2006 17:59:54
כתבה נכונה ומרגשת הכביש הוא לא מסלול מרצים הרכיבה וההנאה היא בראש שלנו והכי חשוב שהחיים הם ערך עליון ושנחזור הביתה בריאים ושלמים אמן
33.גוטליבאופנועי האלמנות25/10/2006 09:32:42
אם עד גיל 16 אתה משתולל על אופני BMX זה סביר, אם אחרי צבא אתה קונה אופנוע עם עודפי כח ומהירות עצומים וחושב שאתה רוכב "רכיבה ספורטיבית" זו אותה האינפנטיליות כמו לחגור אקדח מוכסף ולעשות פוזות מול המראה. ההבדל הוא שפוזה בכביש הופכת את אשתך לאלמנה.
34.ארזחבר שלך מקנדה03/11/2006 16:07:44
איזו כתבה אדירה אחי,עכשיו אני מכיר קצת יותר את העולם שלך.מתגעגע,ארז,טורונטו.
35.NumroUnoכתבה טובה21/11/2006 16:02:29
לאחר 10 שנים, באותה צומת בדיוק,עשיתי את המעבר לליגת הקטנועים. זה לא בדיוק, אולי רק מעט דומה, אבל ללא ספק יכול לעזור בגמילה סופית מהתחביב המסוכן הזה. למזלי לא שכלתי חברים, מכוון שאלו התפקחו הרבה לפני, ומצאו להם תחביבים אחרים.
36.gilהאתר לזכרו של לירן בתיה ז"ל05/12/2006 08:16:37
האתר לזכרו של לירן בתיה ז"ל http://www.liranbatya.org
37.ר600עידו זל..25/02/2007 12:48:25
שנה עברה ,אין מוסך,אין אופנע,אין קסדה ,אין ימי שבת בבוקר, אני העמדתי את האופנע אחרי המוות של עידו ולא נשברתי עברתי לרכב מליסנג מהעבודה,יש ימים שאני מקלל את עצמי על הבחירה הזאת אבל יודע שהבת שלי צריכה אבא שתגדל


by xol | רשת מתנות מקוריות | דומיין עברי | משחקים וקונסולות | לוח קטנועים ואופנועים