מאחורי הקלעים של מבחן דרכים - נמרוד בוקר


 



יולי אוגוסט. יום שני בערב, העורך על הקו: נמרוד, מחרתיים יש לי מבחן להורנט 600 החדש. אתה מלווה אותי על האופנוע שלך. תהיה בהונדה בתשע וחצי. אולי תצליח ללמוד משהו. ???!! אההההההה אחלה בדיחה אחי, מה נשמע? מה המצב? אני לא אחיך וזו לא מתיחה, תהיה שם בזמן.

אני לא מאמין למשמע אוזני. תגיד? השתגעת?? לא שמעת שמחר מחרתיים צפויים קרוב לארבעים מעלות? מי יכול לרכב בכזה חום? הכביש נמס מתחת לצמיגים, השמן בבולמים הופך למים.. לא חארם? נעתיק כמה מבחנים מהאינטרנט ונשכתב, כולם עושים את זה.. לא אצלנו, כך הוא. תגיע בתשע לסוכנות הונדה, יהיה בסדר. ותגיע בזמן.

בצומת עם הכביש המוביל למערת הנטיפים אני רואה את השפלה שוכבת מעולפת תחת החום המעיק ואנחנו מתחילים לרדת לתופת של דנטה. לכל עשרים מטר גובה יש מלאך שאול משלו שמנסה להרוג אותנו ולשעבד את נשמותינו התמימות

הגעתי. על ה-GSXR750 שלי. מכנסי רכיבה, טריקו, מגן גב, הכפפות בתא המטען למקרה שאחליק מהאופנוע, והז'אקט קשור עם רשת המטען לאין כסא האחורי. שיהיה. איחרתי בחצי שעה בכוונה, אולי הוא ייצא בלעדי, אבל לא, הוא ממתין. השפם גוער בשקט: שלא תעיז לאחר שוב. יוצאים לדרך. נתיבי איילון, כביש מס' אחת, לטרון, צומת נחשון לכיוון בית שמש.. בודקים מהירויות והתנהגות במהירות גבוהה, ומעל ל-200 החום הופך לפחות מעיק.. בסוף הכביש בואך בית שמש עצרנו לנוח. הקדמי לא מסתדר לעורך. משהו עם העברת הנתונים מהצמיג לידיות משתבש לו בדרך. אצלי הנתונים מתחילים להיעלם מעל 32 מעלות ואנחנו מזמן כבר שם. למזלג הקדמי של ההורנט אין כיווני קפיץ, ואני מציע להוריד קצת את לחץ האוויר. מ- 40 ל- 36 נניח. מתחיל להיות חם, חם מאד והיד כבדה על הוונטיל. בשניה הורדתי את האוויר ל-20 PSI. העורך נותן בי מבט של "תראה מה עשית חכמולוג", אבל למזלנו תחנת הדלק קרובה ואנחנו מתקנים את הנזק במהירות.

אני מצליח לשכנע את העורך לעלות להרים, שם בטח יהיה קריר יותר. בצומת אשתאול אנחנו פונים מזרחה ומתחילים לטפס. באמת הולך ונהיה נסבל יותר, ועם הצל של החורשות על הכביש העסק הופך לנעים, בתנאי שאתה נשאר עם חולצה קצרה. אני נשארתי עם חולצה קצרה, הוא, דורש מעצמו חליפה סגורה עד למעלה וכפפות שלמות. אנחנו משייטים לכיוון בר גיורא ועם תחילת הירידות מצומת מוצא לכיוון בר גיורא, הטמפרטורה מתחילה לטפס ביחס ישיר לירידה. על כל שני מטר שאנחנו יורדים הטמפרטורה עולה במעלה. מגיעים לבר גיורא והחום מטריף את הדעת. משהו כמו 48 מעלות. העורך חושב שאני מגזים ועכשיו לא יותר מ- 47 מעלות.

העורך עדיין מאחור, ועד שהוא יגיע אני נזכר במסיבת הטראנס הכי מבאסת שהייתי בה בימי חיי. זה היה בדרא"פ לפני עשר שנים ולקח לנו, ארבעה חברים על רד בול גבישי, להגיע למסיבה אחרי משהו כמו 10-11 שעות נהיגה, עם תא מטען מלא בציוד שהנטר ס. תומפסון, נהג לקחת איתו לסיקורים עיתונאיים שאליהם היה נשלח מדי פעם. יצאנו בבוקר והגענו למסיבה בשעות הלילה. המסיבה נערכה במדבר הקארו שבדרא"פ. באמצעו יש מקום שנקרא VERNOOK'S PAN. יענו, המחבת של וורנוק. זה אגם מלח שעליו נשברו כמה שיאי מהירות בתחילת המאה הקודמת. המוסיקה הייתה רעה, רעה מאד, למרות המוניטין הטוב של מארגני המסיבה, ולמעשה לא רקדנו אלא ישבנו מבואסים ליד המדורה שלנו, קופאים מקור ועייפים מהנסיעה. את ההמשך של המסיבה אני לא ממש זוכר, היו שם כמה אפרים ודאונרים וכמה בקבוקי טקילה. מה שאני כן זוכר זה שהתעוררתי בצהריים באמצע המדבר בחום של 40 מעלות לפחות, מת מצמא והיובש עד לעצם. אין עצים או שיחים קילומטרים על קילומטרים (אגם מלח או לא?). חברי היו בתרדמת אלכוהול ולקח זמן להעיר אותם ולארגן לנו עזרה ראשונה. אחרי כמה מנות עירוי באמבולנס של מארגני האירוע חזרנו הביתה, עוד עשר שעות נהיגה.. כזה חום פחות או יותר אני מרגיש עכשיו, וכשהעורך מגיע אנחנו מתחילים ללחוץ לכיוון ברבהר.

אני מתעלף לי על מרפסת מסעדה קטנה שעל הצומת, והעורך יוצא לבדוק את התנהגות האופנוע בפיתולים בהמשך הדרך (אמרתי לכם: ילדה. ע"ש). כשהוא חוזר הוא מבקש ממני לבדוק את התנהגות האופנוע גם כן. אני אומר שחם לי, זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יכול (י-ל-ד-ה. ע"ש)

בברבהר העניינים מתחילים כנראה לצאת בכלל שליטה. למרות הגובה והקרירות היחסית, השהייה במכנסי עור וישיבה על מנוע רותח עשו את שלהם, וכשאני מבקש מהמלצרית (בשיא הנימוס!) משהו לשתות וכמה פחמימות, העורך מתחיל להסביר למלצרית שהוא לא מכיר אותי ואני למעשה נטפל אליו מתל אביב, ומבטיח לה שבחיים הוא לא ראה אותי .. (הבהרה: "שיא הנימוס" של אישיות גבולית כמו נמרוד כלל: הליכה מהירה ומפחידה לכיוון המלצרית המסכנה שראתה איך איש גבוה ובריון עם פרצוף מפחיד מגיע אליה במבט מאיים, דפיקות על הדלפק, נמרוד מכריח אותה לסיים את שיחת הטלפון ע-כ-ש-י-ו, וכשהיא לא בטוחה שהיא הבינה, הוא מרים אותה, זורק אותה על גג המבנה, ונפנה אל מלצר אחר, מרים אותו גבוה ושואל אותו "אתה בטח הבנת מה אני רוצה, נכון? תביא לי מהר אוכל או שיהיה פה בלאגן". ע"ש). אני מזמין שתייה קרה וחביתה והעורך מזמין ג'חנון, שנינו מקבלים גבינה מלוחה ופיתה.. לא התווכחנו, היינו רעבים. העורך מספר לי על היחידה שהוא שירת בה (משרתים שם רק בלונדינים עם עיניים כחולות ובייבי היפו שרון), ועל המימדים המרשימים שפעם הוא התברך בהם. הוא מוסיף ומספר שהכול נגמר כשהוא יצא לטיול מקיף ישראל ביום אחד על ZX-12 או ZZ-11, משהו כזה, וזה היה ביום חם כזה. באותו טיול הוא ירד ב- 14 קילו ומאז הוא כזה שחיף. הסיפור הזה מבעית אותי, לא זה מה שצריך לספר לבחור רגיש כמוני (חה. ע"ש). אבל אני מתגבר על הפחדים ולא שואל אם הכול מתכווץ מרכיבה כזו. יש דברים שכדאי לבדוק לבד בבית. אחר צהריים אנחנו קמים לצאת חזרה לכיוון תל אביב.

אני מנסה לשכנע את העורך לחכות ולעשות לאופנוע מבחן מלא ומקיף שיכלול גם את בדיקת האורות של האופנוע בעלטה מוחלטת, משהו כמו תשע בערב. אבל העורך נוחר בבוז ואנחנו יוצאים לדרך (ברשותכם עוד סוגריים אחד קטן": האיש על מלוא גודלו ומימדיו פשוט נשפך. לגמרי. כאילו רץ מרתון, ורק ניג'ס שהוא "רוצה לחזור הביתה למקלחת קרה" כמו ילדה). בצומת עם הכביש המוביל למערת הנטיפים אני רואה את השפלה שוכבת מעולפת תחת החום המעיק ואנחנו מתחילים לרדת לתופת של דנטה. לכל עשרים מטר גובה יש מלאך שאול משלו שמנסה להרוג אותנו ולשעבד את נשמותינו התמימות. ביציאה מאחת הפניות היותר מטעות שיש שם, (ואני מכיר אותה מקרוב, אחרי הפניה הזו התרסקתי עם ווספה ב- 87), אני רואה עטלף אדום עם זנב וקלשון מתיישב על הכתף הימנית של העורך, שמצידו מאבד את הקדמי וממשיך במהירות עם אופנוע מחליק לכיוון הגדר. ברגע האחרון הוא משתלט על האופנוע וממשיך את הפניה עם רגל ימין משייפת את הגדר..! פאק, זה רציני: מנסים לרצוח אותנו, אין ספק. את יתר הדרך למטה אני עובר בזיגזגים בין מלאכי השאול האלו ולבסוף אנו מגיעים לתחתית הגיהינום.

הירידות מסתיימות וכעת אנחנו רוכבים על מחבת הגיהינום. מתחתי לבה רותחת, אין תנועה ואנחנו היחידים על הכביש. באוויר יש חשמל סטטי של משהו רע שהולך לקרות. אני מוריד קצב ומתחיל להיזהר, זה לא משחק. פונים שמאלה לכיוון נחשון, ועוצרים (שוב) לנוח. אני מתעלף לי על מרפסת מסעדה קטנה שעל הצומת, והעורך יוצא לבדוק את התנהגות האופנוע בפיתולים בהמשך הדרך (אמרתי לכם: ילדה. ע"ש). כשהוא חוזר הוא מבקש ממני לבדוק את התנהגות האופנוע גם כן. אני אומר שחם לי, זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יכול (י-ל-ד-ה. ע"ש), אבל מבט מצמית של העורך מקים אותי לבדיקת השלדה, או משהו כזה. שניים שלושה פאסים אחרי זה, והדבר הכי מובחן באופנוע זה פיזור החום הרע שלו (הייתי מביא את הבת שלי בת השלוש, היתה מתלוננת פחות. ע"ש). אני מקבל תשובה על מה שהתביישתי לשאול: זה דווקא יגדל. למדנו שבחום החומר מתפשט ובקור הוא מתכווץ. זה יגדל בטוח.



אני חוזר לכיוון העורך וכמעט עף לתוך העצים שבצד הדרך. אני לא מאמין למראה עיני ולוקח לי זמן יקר להשתלט על האופנוע. תארו לכם, ארבעים ושמונה מעלות חום, שריפות יער בכל הארץ, עורך וארוך מתכווצים מהחום, פאק, צומת שום מקום שמוביל לשום מקום, ושני חרדים, לבושים בבגדים שחורים ומעילים עד לברכיים רוקדים על הכביש.. בשלב הזה המוח מוריד את הסוויץ''. עוד קצת אינפורמציה מהסוג הזה ואני אאבד את מעט השפיות שנותרה, ואני צריך אותה כדי לרכב חזרה הביתה. אחרי זה אני כבר לא זוכר הרבה. אני זוכר שהתבשלנו הרבה זמן על הכביש והעורך נראה כאילו הוא נוסע עם ביצים מבושלות. מדי פעם הוא קיפץ על המושב ונדמה לי שהוא אפילו רכב חלק מהדרך חזרה בעמידה על המושב, אבל אני לא בטוח (דווקא כן, ע"ש). הכול נראה לי מעומעם. אני כן זוכר שהגענו לתחנה המרכזית של ראשון (?!) אבל אין לי מושג למה. והאופנוע? נחמד, בחיי. העיצוב מושך תגובות מתפעלות מהעוברים והחרשים, מנוע בעל קרבורטורים עם התנהגות מתונה שיכול לתת ונותן מנות של אדרנלין לפי דרישה, ואפילו מרים גלגל מדי פעם. התנהגות השלדה והמתלים נעימים לרכיבה ואפילו קלים לפניה ובתנאי שהפניה תהיה מתחת ל 140. מעל למהירות הזו האחורי מנסה לעקוף את הקדמי, לא מומלץ. תנוחת הרכיבה די נוחה למרחקים ארוכים עם רגליות נמוכות יחסית, מה שיכול להעלות את מפלס האגו לרוכבים מתחילים, עם שיופי רגליות וסליידרים בזוויות בטוחות יחסית. רק פיזור החום הגרוע גורם לי להמליץ לכם קוראים יקרים: לא לימים חמים!

שליחת כתבה לחבר
תגובות גולשים    הוספת תגובה חדשה
לא נשלחו תגובות לידיעה


by xol | רשת מתנות מקוריות | דומיין עברי | משחקים וקונסולות | לוח קטנועים ואופנועים