...שאני הייתי כמו אמא בשבילו.

העורך

איך שהוא הרביץ לי... עד היום כואב לי הראש ואני לפעמים מסתכל על כוסוניות ברחוב, ופתאום צצה לי דמותה של גילה גמליאל, הכונפה הזו מהכנסת, מול העיניים. פועל יוצא של הברכיה בראש שהוא החטיף לי וזעזוע המוח שלאחר מכן. בעצם, עכשיו יש לי תירוץ לשגיאות הכתיב.

המתח היה באויר כבר הרבה זמן. יהונתן ענפי ואני כבר מזמן לא יכולים להסתכל אחד לשני בעיניים. לא ממש גם יכולים לשאת זה את נוכחותו של זה. זו גם הסיבה שלרוב מבחני הדרכים אנחנו יוצאים בנפרד, ולא ביחד, והאמת היא שגם את הצלם אני לא סובל במיוחד (כן כן אתה יא..) ואם הייתי יכול הייתי נכנס בו כבר מזמן. אלא שהפעם, צילומי ה- 749 וה- R600 התמזגו ליום אחד בלית ברירה. כך יצא שנפגשנו. כולנו. יום שחור לעורכי עיתוני האופנועים באשר הם. סתומרת, השניים שקיימים פה בארץ.

השיא היה לפני חודשיים לאחר שהוא נפל עם הבלקבירד של הונדה. ידעתי שיש לו כל מיני חגורות שחורות בכל מיני דברים יפניים כאלה, ושאי אפשר לנצח אותו בסתם מכות. הצעתי לו קפה, וכשעמדתי מאחריו, סגרתי את העניין עם 3 מכות מדוייקות בראש שלו עם אלת בייסבול. מאז לא נפגשנו. דיברנו מדי פעם בטלפון כמו ששני אנשים שחייבים לדבר בניהם מדברים: קצר וקולע. אפשר היה לחתוך את האויר בסכין, והאטמוספירה התקררה באופן מוחשי כשדיברנו. אפילו האנשים מסביב הרגישו. ואז היינו חייבים להיפגש. מהרגע הראשון ידעתי שזה לא ייגמר טוב. מהרגע שהערתי לו לסגור את החליפה לקראת הצילומים, והוא הכניס לי את ה"מבט" הזה והתחיל לרדת לו הקצף מהפה.

לאחר מכן היו הצילומים של הדוקאטי, ואני רכבתי. כשרציתי לעלות בפעם השניה על האופנוע הוא אמר שזה תורו. מכאן התגלגלו העניינים מהר. ברגע הראשון עוד חשבתי שאם אני אעשה את התנועות שהוא עושה, הוא יירתע, אבל זה לא קרה, הוא פשוט קפץ עלי עם צרחה נוראית שגרמה לביצה השמאלית שלי להתמזג עם הימנית מפחד. ניסיתי לברוח, אבל זה לא היה אפשרי, ואז הוא הכניס לי את הברך בראש בשיא העצבים ואני נרדמתי לשבוע וקצת.

ברגע הראשון עוד חשבתי שאם אני אעשה את התנועות שהוא עושה, הוא יירתע

אך הוא פשוט קפץ עלי עם צרחה נוראית

ניסיתי לברוח, אבל זה לא היה אפשרי

ואז הוא הכניס לי את הברך בראש בשיא העצבים ואני נרדמתי לשבוע וקצת.